גמרא
פירוש
איָתֵר מִיכֵּן הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת כָּתַב לְגָרֵשׁ אֶת הַגְּדוֹלָה לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה.
ביָתֵר מִיכֵּן אָמַר לְלַבְלָר כְּתוֹב לְאֵיזוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ברירה
״יתר מיכן, אמר ללבלר: ׳כתוב לאיזו שארצה אגרש׳ – פסול לגרש בו״הגמרא מסבירה שהגט הזה פסול כיוון שאין ברירה. העובדה שבסופו של דבר הבעל יחליט איזו משתי הנשים הוא מעוניין לגרש, איננה יכולה לברר למפרע שזוהי האישה שהגט נכתב לשמה. כיוון שכך, הגט איננו נחשב לשמה של אף אחת מהנשים, ואי אפשר לגרש בו אף אחת מהן. סוגיית ברירה היא סוגיה רחבה, המופיעה בהקשרים רבים ומגוונים בש״ס. תנאים ואמוראים רבים נחלקו בשאלה: האם ״יש ברירה״ או ״אין ברירה״? בשלב הראשון ננסה לעמוד על משמעות המושג ברירה, ועל יסוד המחלוקת כפי שהיא מוצגת בשאר הסוגיות. בהמשך השיעור נחזור לסוגייתנו, ונבחן את התכנים המיוחדים שמקבל מושג הברירה בסוגיה זו.(משנה גיטין כד:) .
המקרים שבהם נדרשת ברירה
״דאין דין יש ברירה ואין ברירה אלא במה שאנו צריכין לומר: הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה, או חל מעיקרא, שאלו לא נאמר הוברר הדבר – אין לו קיום...אבל במוכר או נותן – למה אנו צריכין לברירה? כל שנותן לו אחד משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה – הרי זה קנוי לו, ואפילו לא נתן עד עכשו הרי זה קיים״
״שעיקר ברירה הוא כשאדם מתנה: ׳אם יהיה כך וכך או יעשה ענין כך וכך, יהיה מעכשיו כך וכך׳, ואותו ענין חל מעכשיו, אלא שבאותה שעה לא היה ידוע אם יחול באותה שעה אם לאו״יש לציין, שבדבריו של המיוחס לריטב״א עולה נימה מסוימת ביחס לברירה, השונה מזו שראינו בדברי הרשב״א. אמנם, לפי שניהם יש חשיבות לבירור למפרע, אך נראה שקיים הבדל בשאלה: מהו הדבר המתברר? לדעת הרשב״א החלות ידועה מראש, והשאלה היא על איזה חפץ היא תחול. מדברי הריטב״א, לעומת זאת, משתמע שהחלות לא נקבעה מראש, וביחס לכל אחד מהחפצים אנו שואלים: האם החלות תחול על חפץ זה או לא? התשובה לשאלה זו היא אשר מתבררת למפרע.(מיוחס לריטב״א גיטין כו. ד״ה ולענין ברירה) .
הלוקח יין מבין הכותים
״הלוקח יין מבין הכותים, אומר: שני לוגין שאני עתיד להפריש – הרי הן תרומה, עשרה – מעשר ראשון, תשעה – מעשר שני, ומיחל ושותה מיד, דברי רבי מאיר. רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין״שיטת רבי מאיר מופיעה גם במשנה במסכת דמאי (פ״ז מ״ד). לפי רבי מאיר, אדם רשאי לקרוא שם לתרומות ומעשרות מיין של טבל מבלי להפריש אותם בפועל. רק במועד מאוחר יותר, כאשר הוא יפריש את התרומות והמעשרות – יתברר למפרע שזהו החלק שעליו הוא קרא שם מלכתחילה, ולכן מותר לו לשתות מייד את היין. התנאים האחרים בברייתא חולקים על רבי מאיר, ואוסרים את תיקון היין בדרך זו. הרמב״ן במסכת חולין דן בשאלה: כיצד ניתן לקרוא שם לתרומות ומעשרות מבלי להפריש אותם בפועל? לכאורה, כיוון שהתרומות והמעשרות נותרים מעורבים בשאר היין ללא יכולת להבחין ביניהם, יש כאן חיסרון של ״שיריה ניכרין״ג! הרמב״ן מסביר, שכיוון שמתברר למפרע שהיין שהופרש הוא היין שנקרא עליו שם מלכתחילה, הוא נחשב כעומד בנפרד משאר היין כבר מהרגע הראשון:
״דלמאן דאית ליה ברירה, כיון שאמר: ׳שאני עתיד להפריש׳ – לא בעי למימר ׳לצפונו או לדרומו׳, שכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר, ושיריה הן ניכרין למפרע אף על פי שלא היו ידועין באותה שעה״דהרמב״ן למעשה משקף את ההבנה הפשוטה שהזכרנו לעיל. אמנם, בשעה זו אנו עדיין לא יודעים איזה יין ייבחר. אולם כלפי שמיא ידוע שהיין שיופרש בעתיד הוא היין שכבר כעת מוגדר כתרומה, וניתן לראות את היין הזה כאילו הוא עומד בנפרד משאר היין, ואינו מתערב בו. יש לציין שרש״י במסכת מכות (יט: ד״ה תרומה) חולק על הרמב״ן, וסובר שלפי הדעה הדורשת שיהיה שייריה ניכרין אי אפשר להפריש תרומה באמצעות ברירה. הסברו של הרמב״ן נסתר לכאורה מגמרא במסכת ביצה (לז:). הגמרא שם עוסקת בבהמת שותפים, שהשותפים החליטו לחלקה ביניהם ביום טוב. כל אחד מהשותפים הניח עירוב תחומין לכיוון אחר, והגמרא שואלת האם השותף רשאי לקחת את חלקו בבהמה לכיוון שבו הניח את העירוב. כל עוד הבהמה שייכת לשניהם, מותר להוליך אותה רק למקום הנמצא בתוך תחום העירוב של שניהם. כדי להתיר לאחד מהם לקחת איתו את חלקו מחוץ לתחום העירוב של השותף השני, יש צורך בברירה. עלינו לקבוע שהחלק מהבהמה שהגיע לחלקו של השותף הוא החלק שהיה שלו למפרע כבר מכניסת יום טוב, ולכן העירוב שהניח השותף מועיל גם לחלק זה. אולם, הגמרא קובעת שאפילו למאן דאמר ״יש ברירה״ אסור לשותף להוליך איתו את חלקו בבהמה לכיוון שבו עירב. הגמרא מסבירה שחלקי הבהמה יונקים זה מזה, ובחלקו של כל אחד מעורב גם מחלקו של השותף השני, שאותו אסור להוליך לכיוון זה. ראינו לעיל את הסברו של הרמב״ן ביחס לדין ברירה במקרה של הלוקח יין. הרמב״ן הסביר, שהברירה מאפשרת לנו לראות את היין המופרש כאילו הוא עמד בנפרד משאר היין כבר מהרגע הראשון. מדוע אי אפשר לומר דבר דומה גם ביחס לבהמת השותפים? לפי הרמב״ן היה ראוי לומר שחלקו של כל אחד בבהמה עומד בנפרד, ואינו מתערב בחלקו של חברו! לשיטת הרמב״ן יש להסביר, כנראה, שקיים הבדל באופי העירוב בין שני המקרים. חלקי הבהמה מחוברים זה לזה באופן אורגאני, ולכן אי אפשר לראות אותם למפרע כנפרדים זה מזה. חלקי היין אמנם מעורבים זה בזה, אך אין הם הופכים ליחידה אורגאנית אחת. משום כך, אם יש ברירה ניתן לראות אותם למפרע כחלקים שונים העומדים בנפרד, והתערובת שלהם אינה אוסרת את היין. דבריו של הרמב״ן מבארים כיצד קריאת השם של התרומות והמעשרות מועילה לתקן את שאר היין, ואין כאן תערובת של חולין ותרומה. אולם, הסבר זה מעורר קושיה חדשה, מכיוון אחר. כדי לבאר קושיה זו יש להבין מדוע יש צורך במקרה זה בברירה, ולא ניתן היה להפריש את התרומות והמעשרות מיד. הראשונים מבארים על פי התוספתא, שמדובר בערב שבת בין השמשות. בשעה זו אסור להפריש בפועל את התרומות והמעשרות, ולכן יש לפתור את הבעיה באמצעות ברירה. כיצד מועיל הפתרון של ברירה כדי להתגבר על איסור ההפרשה? כנראה יש להפריד בין שני חלקים שונים בתהליך הפרשת התרומות והמעשרות: א. יצירת התרומות והמעשרות. ב. תיקון שאר הפירות. האיסור בבין השמשות מתייחס רק לחלק הראשון – יצירת התרומות והמעשרות. אם האדם יצליח באופן זה או אחר לתקן את התבואה מבלי ליצור תרומה ומעשר חדשים – לא יהיה בכך כל איסור. זהו המצב כאשר האדם קורא שם באמצעות ברירה. שלב תיקון הפירות מתבצע כבר כעת, ואילו שלב היצירה של התרומות והמעשרות נדחה למועד מאוחר יותר. השלב של תיקון הפירות בפני עצמו איננו אסור בערב שבת בין השמשותה. הגדרה זו של אופי איסור ההפרשה בערב שבת בין השמשות באה לידי ביטוי במשנה המפורסמת, החותמת את פרק במה מדליקין (שבת פ״ב מ״ז). המשנה שם קובעת שבבין השמשות אסור לעשר טבל ודאי, אך מותר לעשר פירות של דמאי. הגרי״ד סולובייצ׳יק הסביר, שקיים הבדל עקרוני בין דמאי לבין טבל ודאי. כאשר חכמים גזרו על הדמאי, הם לא הגדירו אותו כחפצא של טבל מדרבנן. תקנת חכמים חידשה איסור גברא, האוסר על האדם לאכול את הפירות לפני שיעשר אותםו. ממילא, כאשר אדם מעשר דמאי – אין הוא יוצר חלות חדשה של מעשרות, אלא רק מתקן את הפירות. כפי שביארנו, תיקון הפירות איננו אסור בבין השמשות, ולכן המשנה מתירה לעשר את הדמאי בזמן זה. בטבל ודאי, לעומת זאת, מעשה ההפרשה איננו רק מתקן את הפירות, אלא גם יוצר חלות חדשה של תרומות ומעשרות. יצירה זו נאסרה בערב שבת בין השמשות, ולכן אסור לעשר את הוודאי בשעה זו. לענייננו, ההיתר לקרוא שם למעשרות בבין השמשות מבוסס על ההבנה, שאין כאן יצירה של תרומות ומעשרות בבין השמשות, אלא תיקון הפירות בלבד. נראה שהבנה זו איננה מתיישבת עם שיטת הרמב״ן שראינו לעיל. לפי הרמב״ן, אמנם בשעת ההפרשה עצמה עדיין לא ידוע איזה יין הוא התרומה, אך לאחר שזהותו של היין מתבררת – נחשב הדבר כאילו היין היה מופרש ונבדל כבר למפרע. ואם כן, שבה ומתעוררת השאלה: מדוע אין איסור לבצע הפרשה זו בערב שבת בין השמשות? והרי אין כאן רק תיקון הפירות אלא גם יצירת תרומה ומעשר חדשים, הנבדלים משאר הפירות מכוח הבירור למפרע! כדי להתגבר על קושיה זו נציע הבנה חדשה בנוגע לאופן פעולת הברירה. ייתכן שכאשר משתמשים בברירה, החלות הראשונית כלל לא מתמקדת בחפץ מסוים. בשלב הראשון נוצרת רק חלות כללית על כל החפצים, מבלי לזהות את החפץ המיועד לקבל את החלות הזו. כך למשל במקרה שלנו, התרומה והמעשר חלים באופן כללי על כל היין, ללא הבחנה בין חלקי היין השונים. לאחר שמתבררת זהותו של היין המופרש, החלות הכללית מתמקדת ביין הזה, ונוצרת חלות מלאה על חפץ מסוים. החלות הממוקדת הזו נוצרת רק בשעת הבירור, ולא קודם לכן. לפיכך, בשעת קריאת השם מתבצע תיקון הפירות בלבד, ואין בכך איסור בערב שבת בין השמשות. על פי זה אפשר להסביר, שהמחלוקת בעניין ברירה היא למעשה מחלוקת בשאלה: האם ניתן לפצל בין יצירת החלות לבין בחירת החפץ שעליו תחול? למאן דאמר ״יש ברירה״ פיצול כזה אפשרי, כפי שביארנו. למאן דאמר ״אין ברירה״ פיצול כזה איננו אפשרי, ובחירת החפץ המסוים חייבת להיות מיד בשעת יצירת החלות. במקרה שאי אפשר כרגע לבחור את החפץ המדויק, כגון בערב שבת בין השמשות – לא ניתן לפתור את הבעיה על ידי דחיית הבחירה של החפץ למועד אחר. דחייה כזו תגרום לכך שהחלות עצמה כלל לא תיווצר, ולכן במקרה של הברייתא היין אסור בשתייה.(רמב״ן חולין יד: ד״ה ושותה מיד) .
חילוק בין תחומים שונים
״ואומר ר״י, דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה, משום ד׳וכתב לה – לשמה׳ משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה״טענת התוספות משתלבת בהבנה שלנו בדין ברירה. לפי דברינו אפשר לבאר בדעת התוספות, שבכתיבת גט לא ניתן לפצל בין יצירת החלות לבין בחירת האישה. דין לשמה קובע, שהזהות המדויקת של האישה חייבת להיות ידועה כבר בשעת הכתיבה, ואין תוקף לחלות כללית ביחס לשתי הנשים. בכך שונה כתיבת גט מתחומים הלכתיים אחרים, שבהם פיצול כזה אפשרי.(תוספות כד: ד״ה לאיזו שארצה) .
ברירה מול קביעת קריטריון
״דתניא, רבי יהודה אומר: שחרית בעל הבית עומד ואומר ׳כל שילקטו עניים היום יהא הפקר׳. רבי דוסא אומר: לעיתותי ערב אומר ׳כל שלקטו עניים יהא הפקר׳ ״לפי רבי דוסא האדם מפקיר את תבואתו לאחר שהיא כבר לא ברשותו, אלא נמצאת בידי העניים. רבי יהודה סובר שההפקר נעשה בבוקר כאשר התבואה עדיין ברשותו, ואין כאן בעיה של הפקר דבר שאינו ברשותו. אולם, בשיטת רבי יהודה מתעוררת בעיה אחרת – ברירה. בשעה שהאדם מפקיר את התבואה, עדיין לא ידוע מה ילקטו העניים. משום כך, ההפקר יכול לחול רק למאן דאמר ״יש ברירה״. ראינו לעיל שרבי יהודה בברייתא של הלוקח יין מבין הכותים סובר שאין ברירה. הגמרא מצביעה על סתירה זו בפסקיו של רבי יהודה. כדי ליישב את הסתירה מציעה הגמרא לשנות את הגרסה, ולהחליף את דברי רבי יהודה ברבי דוסא. בסופו של דבר הגמרא חוזרת בה משינוי זה, ומעמידה את הברייתא על גרסתה המקורית. לא מבואר בגמרא בשלב זה כיצד בסופו של דבר יש ליישב את הסתירה בדברי רבי יהודה. רבנו תם התחבט בשאלה זו, וכתב את הדברים הבאים:(בבא קמא סט.) .
״ושאלתי למורי, ואמר לי כי כפי סברת התלמוד וכפי טעותו שהיה סובר שזהו ברירה הקשה לו, אלא אין זו ברירה״מורו של רבנו תם הסביר, שהגמרא חשבה שיש סתירה בין שתי הברייתות משום שהניחה בטעות שבאמירת ״כל שילקטו עניים יהא הפקר״ יש משום ברירה. למסקנת הגמרא אין כל קושיה, כיוון שבאמת אין צורך בברירה כדי להפקיר את התבואה מראש, וההפקר חל גם למאן דאמר ״אין ברירה״. רבנו תם איננו מבאר מדוע אין צורך בברירה במקרה זה. אולם, ניתן להסביר זאת על פי החילוק שהצענו. במקרה של הברייתא, לא מדובר על תבואה מסוימת שתיבחר על פי האירועים העתידיים. האדם קבע קריטריון, המתייחס באופן זהה לכל התבואה. כל שיבולת ושיבולת עומדת בפני עצמה מול הקריטריון הזה, ללא תלות בשיבולים האחרות. ייתכן שכל השיבולים יילקטו על ידי העניים, או שאף שיבולת לא תילקט. כדי ליצור חלות כזו של הפקר אין צורך בברירה, ולכן גם רבי יהודה מודה שאפשר לנהוג כך.
תולה בדעת עצמו ובדעת אחרים
״דתנן: מה היא באותן הימים? רבי יהודה אומר: הרי היא כאשת איש לכל דבריה, ולכי מיית הוי גיטא״לדעת רבי יהודה התנאי של הבעל מועיל, וכאשר הוא מת מהמחלה – מתברר למפרע שהגט היה תקף עוד קודם לכן. בהמשך השיעור נברר מדוע יש כאן צורך בברירה, אף על פי שמדובר לכאורה בתנאי רגיל. לענייננו, הגמרא מנסה לתרץ את הסתירה בדברי רבי יהודה, ומסבירה שיש חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים. במקרה של הלוקח יין האדם תולה בדעת עצמו – הוא עצמו יחליט בעתיד איזה חלק מהיין להפריש. במקרה כזה לדעת רבי יהודה ברירה לא מועילה. לעומת זאת, כאשר האדם נותן גט ״מהיום אם מתי״, הוא אינו תולה את חלות הגט בהחלטה שלו אלא באירוע חיצוני שאיננו בשליטתו – המוות. במקרה כזה גם רבי יהודה מודה שיש ברירה. מהי משמעות החילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים? במסגרת ההסבר שהצענו לעיל, שלפיו ברירה מאפשרת פיצול בין יצירת החלות לבחירת החפץ, קשה להבין את החילוק הזה. אין כל סיבה שפיצול כזה יהיה תלוי בשאלה האם הבחירה נעשתה על ידי האדם עצמו או על ידי גורמים חיצוניים. מסתבר שכדי להבין את החילוק של סוגייתנו, יש להבין בדרך אחרת את מוקד הדיון בעניין ברירה, כפי שנראה להלן. החילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים איננו מוזכר כלל בסוגיות אחרות העוסקות בדין ברירה, אך הוא מוזכר בגמרא במסכת סנהדרין בהקשר אחר – בעניין אסמכתא. המשנה במסכת סנהדרין (כד:) מונה שני סוגים של מהמרים הפסולים לעדות: המשחק בקוביה ומפריחי יונים. ביחס לשני הסוגים קיים חשש לגזל, כיוון שהימורים אלה כרוכים באסמכתא (לפי אחת הדעות בגמרא). כאשר אנשים מקיימים הימור על סכום כסף מסוים, הם אינם מתכוונים ברצינות לתת את הכסף הזה לזולת אם יפסידו, כיוון שהם סומכים על כך שינצחו בהימור. משום כך יש חשש שהכסף שהרוויחו במשחק הקוביה ובהפרחת היונים איננו שייך להם על פי דין. אנשים אלה נחשבים כגזלנים, ולכן הם פסולים לעדות. הגמרא שם מסבירה מדוע היה צורך לפרט במשנה את שני הסוגים של המהמרים, ולא ניתן היה להסתפק באחד מהם:(גיטין כה:) .
״תנא תולה בדעת עצמו, ותנא תולה בדעת יונו. וצריכא, דאי תנא תולה בדעת עצמו – התם הוא דלא גמר ומקני, דאמר ׳קים לי בנפשאי דידענא טפי׳, אבל תולה בדעת יונו אימא לא...״לפי הגמרא שם, החילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים משפיע על מידת גמירות הדעת של האדם. במקרה של המשחק בקוביה, האדם סומך על עצמו שינצח בזכות ידיעותיו וכישוריו. משום כך, גמירות הדעת שלו בהקנאת הכסף לזולת במקרה שיפסיד היא נמוכה. אצל מפריחי היונים, לעומת זאת, תוצאת התחרות איננה תלויה באדם אלא בגורם חיצוני – היונים. במקרה כזה האדם מודע מראש לכך שהיונה שהימר עליה עשויה להפסיד, והוא מקנה מראש את הכסף על דעת כן. משום כך היינו יכולים לחשוב שבמקרה זה אין בעיה של אסמכתא, ומפריחי היונים לא ייפסלו לעדותח. לאור הדברים האלה ניתן לחזור לסוגייתנו. מסתבר שגם כאן, החילוק בין תולה בדעת עצמו ובדעת אחרים הוא למעשה חילוק ברמת גמירות הדעת. לדעת רבי יהודה באופן עקרוני יש ברירה, וניתן לפצל בין יצירת החלות לבין בחירת החפץ. אולם במקרה שאדם תולה בדעת עצמו מתעוררת בעיה אחרת – חוסר גמירות דעת. העובדה שהאדם לא בחר כבר כעת אלא דחה את הבחירה למועד מאוחר יותר, מעידה על כך שדעתו כעת איננה מלאה. משום כך החלות כלל לא מתקיימת, גם לאחר שזהות החפץ מתבררת. זאת בשונה ממקרה שבו האדם עצמו גמר בדעתו מה ברצונו לעשות, אלא שהוא תולה זאת בנתונים חיצוניים שאינם בידיעתו ובשליטתו, שאז אפשר להשתמש בברירה. כך אמנם מבאר רש״י בסוגייתנו:
״דילמא תולה בדעת עצמו לית לן ברירה, דמדאתני ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על שתי סעיפים, וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתיה להאי, אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתיה מעיקרא לאיזו שתצא״בדרך זו הבין גם תוספות הרא״ש על אתר (ד״ה לאיזו שתצא) את החילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים. בהתאם לכך הוא מקשה: מדוע המקרה של הלוקח יין נחשב גם הוא כתולה בדעת עצמו? והרי האדם איננו מתלבט איזה חלק מהיין להפריש, אלא קיים גורם חיצוני המחייב אותו לדחות את ההפרשה למועד אחר! זו אכן קושיה חזקה. על כל פנים, ברור מכאן שגם לדעת הרא״ש מוקד הדיון הוא מידת גמירות הדעת של האדם. במסקנת הסוגיה חוזרת בה הגמרא מהחילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, ומתרצת באופן אחר את שיטת רבי יהודה. ייתכן שלפי המסקנה כלל לא קיימת בעיה של חוסר גמירות דעת בברירה, והדיון היחיד הוא בשאלה העקרונית – האם ניתן לפצל בין יצירת החלות לבחירת החפץ. לחלופין ניתן לטעון שגם למסקנת הסוגיה יש חשיבות למידת גמירות הדעת, אלא שהחילוק בין תולה בדעת עצמו ובדעת אחרים איננו משפיע בהקשר זה. ואכן, בהמשך השיעור נצביע על מספר מקורות נוספים לחשיבות של גמירות הדעת בדין ברירה.(רש״י גיטין כה. ד״ה אמר אביי) .
ברירה לעומת תנאי
״ואני עני בדעת איני מבין דברי קדשו, במה נקרא הך דהכא מתנה על ב׳ דברים. דהתינח אם עירוב אחד היה קונה או למזרח או למערב, אבל כיון דבאמת אין עירוב המזרח פועל כלל למערב וכן בהיפוך, וכל אחד הוי מלתא באנפי נפשי׳... למה יגרע מה שמערב בב׳ מקומות ובכל חד מתנה תנאי בחד מלתא?״נראה שכדי להבין את שיטת הרמב״ן, יש להתבסס על ההבנה שהזכרנו לעיל, שלפיה מוקד הדיון בדין ברירה הוא דעתו של האדם. מבחינה אובייקטיבית, המקרה של המשנה במסכת עירובין אכן דומה יותר לשני תנאים נפרדים מאשר לברירה. אולם בדעתו של האדם אין מדובר בשתי חלויות נפרדות, אלא בשתי אפשרויות שונות במסגרת אותה החלות. אמנם לא מתעוררת כאן הבעיה העקרונית של פיצול בין יצירת החלות לזהות החפץ, אך על כל פנים ראייתו של האדם מובילה אותו לחוסר גמירות דעת. משום כך עירוב כזה אינו יכול לחול לכולי עלמא, אלא רק למאן דאמר ״יש ברירה״.(דרוש וחידוש עירובין לו:) .
התנאים בסוגיה
הערות
א עיין רמב״ם הל׳ מעשר פ״ז ה״א, רא״ש בבא בתרא פ״ז סי׳ ב, טור ושו״ע יו״ד של״א, יא.
ב הנפקא מינה היא במקרה שהמוכר שיעבד את נכסיו בין שעת המכירה לשעת הבירור – האם השעבוד חל גם על הנכס שנמכר? עיין גם ב׳נתיבות׳ ס״א, ג.
ג עיין חולין קלו:, משנה תרומות פ״ג מ״ה ובפירוש הרימב״ץ שם.
ד דברים דומים כותב גם הריטב״א במסכת סוכה (כג: ד״ה אומר).
ה הסבר זה לא יועיל לפי הראשונים הסוברים שדין הברייתא נאמר לא רק בבין השמשות, אלא גם לאחר חשכה.
ו עיין דמאי פ״ג מ״א שיש היתרים מסוימים באכילת דמאי, שאינם קיימים במקרים אחרים של טבל דרבנן. גם אתרוג של דמאי כשר לארבעת המינים ונחשב ״לכם״, בניגוד למאכלות אסורים אחרים – עיין סוכה לד:, וכן בתוספות על אתר ד״ה אתיא.
ז עיין ׳קצות׳ ס״א ס״ק ג ד״ה בזה ניחא המביא מקורות שונים בעניין זה.
ח ועיין רש״י שם (כד: ד״ה כל) המשתמש בהסבר זה כדי לבאר את הדעה שלפיה כלל אין בעיה של אסמכתא בהימורים מעין אלה.
ט דברי הרמב״ן במקור אינם מפורשים כפי שביארנו אותם. הרמב״ן כותב שיש חילוק בין ברירה לבין תנאי ״שבידו לקיימו ובדעתו לקיימו״. אנו מבינים שדברים אלה מהווים סימן לחילוק מהותי בין ברירה לתנאי, ולכן גם תנאי שאין בידו לקיימו, כגון ״על מנת שירד גשם״, שונה מהותית מברירה. גם רעק״א המצוטט להלן כנראה הבין כך.
י כך עולה גם מדברי רש״י (ד״ה והתניא וד״ה במלך ומלכה) ותוספות (בד״ה והתניא) בפסחים פח:, המחלקים בדיני ברירה בין מצבים שבהם יש הקפדה על זהות החפץ לבין מצבים שאין הקפדה.
כ בהקשר זה יש להזכיר חילוקים נוספים של הראשונים בין סוגי תנאים. הר״ש בדמאי (פ״ז ה״ד) מציע חילוק בין מקרה שהאדם הזכיר במפורש את שני צדדי התנאי, לבין מקרה שהאדם הזכיר רק את אחד מהצדדים. התוספות בסוגייתנו (ד״ה רבי יהודה) מציעים לחלק בין דבר העומד להתברר לבין דבר שאינו עומד להתברר. מסתבר שגם החילוקים האלה אינם מתמקדים בשאלה העקרונית של ברירה, אלא במידת גמירות הדעת של האדם.
הערות
Gemara
Peirush